על מיתוג טוב מדי.

האם יש מיתוג שהוא ״טוב מדי״? טוב יותר מהמציאות? פוסט סיפור!

בימים שבהם הייתי שכירה ולא בחרתי את הלקוחות בעצמי, הלקוח שהכי לא חיבבתי התעסק בעולם הספורט. למעשה, זו הייתה הסיבה היחידה שלא אהבתי לעבוד על התוצרים שלו כי היו שם אחלה אנשים.

בגדול, הקשר ביני לבין ספורט הסתכם בהליכות של ים ובטיולים חביבים בטבע או בעיר. לא יודעת אם אפשר לקרוא לאלו ספורט- ואולי פה בדיוק הפאנץ׳.

המשרד עבד איתו כבר שנים לפני שהגעתי, והוא הכניס המון עבודה. הצורך בלהבין איזה גביע אומר מה, הצבעים של כל קבוצה, מי נגד מי, איף. לא היה בשבילי.

על פניו הייתה נחמה. אם נוריד את חוסר הקשר שלי לעולם התוכן (ספורט) דאז, היה בעסק את החלק של ״מפגש חברתי״. בזה יותר הבנתי, וזה גם מה שאחרי הימים הראשונים הצליח לגרום לי ליהנות מהבריפים שלו לפעמים.

מעולם לא ביקרתי במקום, ויום אחד יצאנו אני וחברים מהמשרד לאיזו קפיצת ״אחרי העבודה״ שם, לא זוכרת אם זו הייתה יומולדת בקטנה או פרידה ממישהי שעזבה.

התיישבנו ופתאום קלטתי: המיתוג ״טוב מדי״.

בכל הגישה, מהתמונות שהציגו אותם ועד השפה הויזואלית, הכל היה יותר מהמציאות באיזה פער ניכר.

עכשיו תגידו שאוקיי, אם אנחנו כמשרד הצלחנו והבאנו את האנשים, הכל זורם. יש המרות, כי פיזית מי שנסע כנראה ישאר. מה הבעיה, הרי כל דבר נוצץ יותר מבחוץ לא?

הולד איט.

חשקים, ציפיות וציפויים לא צפויים.

לוקחת אתכם לכמה שנים אחרי, אני בתהליך שינוי תזונתי בקטע בריאותי ואורח חיימי, יחד עם אשת מקצוע. כשנה אחרי התייצבות הרגלים מצאתי אותי נלחמת לאישור כניסה של ״חמאת שקדים״.

אה? שניה אסביר.

אחרי שאת מסתובבת בחנויות משמימות של ״בריא ובריא״ (סלח לי אבא, בתך דביבון במקור) כל העניין של אריזות תופס מקום מאד צמא.

בא לך את האריזות מפעם, המגרות, המושכות, אלו שנראות כמו יאמי. והייתה בחנות ה״יש כאן ריח של ספריה״ אחת כזאת שצדה את העין.

למרות שאף פעם לא טעמתי קודם חמאת שקדים, ניסיתי יותר מפעמיים לקבל ״אישור״ לקנות אותה ולהכניס ליומיום.

עוברים כמה חודשים מהניסיון הראשון ויופידו, האישור מגיע. נשמע שהחפירה השתלמה, המתמיד מנצח!

אממה? זה אממ…איך לומר… זה כמו מרציפן. לא משהו שמעניין אותי באמת. ואיך מישהי שלא אוהבת מרציפן לא חושבת שזה יהיה דומה לו? נטו מיתוג טוב מדי.

נטו מיתוג שעובד נפלא בלייצר רגש שחזק יותר מהמציאות שלו, שבא להפוך את מה שנמצא בתכלס, שמזיז בהטעייה מ״בריא וסבבה״ ל״החטא הבא״.

אני האחרונה שתטען שב2022 קל לשקר בשקט לקהל או להגזים בהבטחה מוצרית של ״חייכם ישתנו ברגע שתנסו״ והנה. לעיתים אפשר להגזים כלכך במה שטוב, בלי להשתמש בשקר טהור בכלל.

הולד איט 2.

אנחנו מתקדמים שוב בזמן, לפני כ3 שבועות נכנעתי.

מיתוג בבילדאפ.

עקבתי באינסטגרם אחרי חשבון של קונדיטוריית בוטיק משגעת שפועלת במחנה יהודה, ומפעם לפעם הייתי מראה לחברה משהו שלהם ואומרת שאין סיכוי שלא אשבר בסוף. הרגלים תזונתיים זוכרים?

עם גישת ה״הכל איזונים בחיים״ נסעתי לנצל יום חופש מהבוסית (תודה לעצמי). מחפשת ומוצאת את המקום, נכנסת פנימה ומגלה שמדובר במקום פיצפון ממה שהציגו, עם לא הרבה היצע ועם (זו הייתה הדודא הגדולה) אוזני המן- קטנות ובקופסא.

בלי הוויב מהעמוד העסקי, בלי השפע שנראה מכל פוסט שהם העלו באינסטגרם, ובלי האופציה לבחור כמות, להריח או לערבב כמה סוגים.

מודה שהתבלבלתי.

מראש, העטיפה המותגית אכן גרמה לרצות לנסות. אם ללכת למודל מדרג ההשפעות, כמה שבועות הייתי בשלב הגבוה של ״כוונת קנייה״, ולהגיע לאיזור של ראש הפירמידה זה הישג!

רק שהמציאות באה הפוכה, לא מתאימה למה ששידרו וסיפרו… הרגשתי מרומה.

עמדתי ובהיתי ב״טוב אולי בכלזאת״, למרות שמוצרי המדף לא זולים (כיאה למיצוב המותגי שבנו) והחוויה לא משהו. נתעכב כאן, על חוסר הפרופורציה;

אשליות והתאמות פרופורציונליות.

איך המוח שלנו מוציא אכזבה? לפי מה הוא מחליט? ככה. כשמוצר הוא אחלה ואין חוויה טובה זה לא נורא, כל עוד אף אחד לא טיפח ציפיה מטורפת סביב חוויה.

כשכל ההבטחה המותגית תלויה בחוויה, ועל בסיסה נשען המוצר- מצב שבו אין חוויה מורגש מאד, כי קודם הרימו את הציפיה ממש.

הבילדאפ הוא כנראה בדיוק הניואנס שמכריע.

אולי עם מיתוג שתואם את המציאות ולא מתעקש לייצר סיפור חוויתי גבוה מאד לא היינו מרגישים פער כלכך גדול מהציפיה, וכך גם לא הייתה תחושה של ״עבדו עליי״.

בחזרה לקונדיטוריה. אחרי 5-10 דקות של עמידה ובהייה (המקום פשוט קטן) יצאתי.

השלמתי ביני לביני שהמציאות שונה ושלא יעזור לי להמשיך לחיות בקונספט ההוא מלפני שנפגשנו, כי סביר שגם אשלם בהתאם להבטחה שהבטיחו, וגם לא באמת אהנה בגלל שאמשיך לזכור שלא קיבלתי אותה.

את אוזני ההמן שלי מצאתי במקום אחר ליד, שאמנם שום בוטיקיות לא הגדירה אותו, אבל גם לא הייתה אצלי את הציפיה הזאת מהמותג ההוא.

אף אחד לא הבטיח משהו שאין, והמיתוג ישב בול בגובה של המוצר.

מה שעוד מעניין בעיניי הוא שלמחרת הורדתי עוקב, מסתבר שלא הצלחתי ליהנות בחזרה מאותו התוכן שהקסים אותי לפני הביקור, שעכשיו הוא כבר הרגיש ״לא אמיתי״.

אז מי הוא מותג טוב בעיניי? מותג שמצליח להחזיר את הקהל שלו שוב ושוב, כמו אפליקציה שמודדת ריטיינשן כסיבת קיום.

האם בשביל חזרתיות כדאי להנמיך במעט את ה״באבאם״ בשפה העיצובית/ כתובה/ מדוברת? וואלה, מבחינתי כן.

כדי שנהיה מודעים להתאמה בין ההבטחות למה שקיים, כדאי להיות מודעים לכל החוויה שהצד השני (הקהל) עובר או עתיד לעבור, לפני שמגיעים לארטבורד. קראו לזה מחקר מהשטח, קראו לזה הקשר לעיצוב חווית משתמש בעולם האמיתי.

הטוב מהשניים הוא כמובן להרים את החוויה בהתאם ל״באבאם״, אבל אם אין לשנות את המציאות וכרגע הנתון כזה, יהיה עדיף לשנות את העטיפה.

ובפררו רושה ננוחם 3>

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״דברים שלמדתי איתך ב2018
עדיין מקפיצים אותי היום,
את עושה טוב לעולם״