סדר ואגרנות, ביחד ולחוד.

חלק מלהיות מעצב זה להיות אגרן.

זה כאילו משפט נורא גדול לומר, אבל עם השנים באמת הבנתי שזה חלק מהסיפור, ושזה לא רק אצלי.

אנחנו אוהבים לשמור ולא משנה באיזו צורה: היה לי בוס שצילם מסכים של כל מוצר שהוא אהב וראה בדיגיטל (והדביק אותי בהרבה מהסימפטומים), יש לי קולגות שאוהבים לשמור מידע שאין סיכוי שנשתמש בו מתישהו (בקשר למדפסת או בקשר להוראות סגירה שצריך פעם באף פעם- והאמת שאפשר לשמור אותם במייל בכלל).

אצלי זה אפילו יותר מופרז: יש לי אלפי צילומי מסך של מודעות/ עמודים שאהבתי בהם את הטקסט או הגרפיקה, ובכל בדפדפן מעל ל20 לשוניות שפתוחות כבר כמה שנים. אני אף פעם לא סוגרת.

אני שומרת אוסף דיי מכובד של תוויות ואריזות שאהבתי, יש מוצרים שקניתי רק בגלל איך שהם נראו (רציתי לשמור אותם קרוב, מי דיבר על מוסקינו פרש?!).

יש חלקי בריסטולים/ רקעים לצילום/ בדים/ סרטי מתנה/ עטיפות מתנה שקניתי או שמרתי, ואם מגיעים למתנות אז איתי זה בכלל סיפור. אני מאד אוהבת לבנות כאלו, עם הקונספט והברכה והכל.

בואו לא נדבר על זה שאני עדיין קונה דיסקים.

אבל זו באמת לא רק אני.

היו לי מרצים כאלו כשהייתי סטודנטית, היו לי בוסים כאלו כשהייתי שכירה, יש לי קולגות כאלו עד היום, ואפילו מיועצים שמספרים לי על האגרנות שלהם ועל זה שהם שומרים בקבוקים של קרמים ושמפואים.

אז מה הבעיה, למה פוסט?

הקטע הוא סביבת העבודה שלנו, שמשפיעה עלינו ועל אממ… העבודה שלנו, כן!

דיברתי על זה פה פעם, והיום הגעתי לפה בקטע של ״איך חיים עם האגרנות הזו שלנו״.

איך מוצאים לזה גבול, איך מתמודדים עם המקום שכל זה תופס לנו בחיים. גם פיזית וגם נפשית, כי סליחה על הרוחניקיות- בכלזאת יש קשר.

מי שהיה סביבי (או בסטורי) בחודשיים האחרונים יודע שנכנסתי למתקפת אירגון, או בשמה המקצועי ״מרוקו״.

קשרים שתופסים מקום

מה סידרתי? נתחיל בזה שצבעתי חדר דיי גדול לגמרי לבד, נעבור לג׳וקים שנכנסו לי לראש- כמו לקחת את השולחן שלי לנגר כדי להיפטר מ10 ס״מ שגורמים לו לא להיכנס לאיזור מסויים בחדר העבודה.

אח״כ המשכתי בעוד שיפוצים כמו צביעת מדפים, בעוד סדר כמו לפתוח קופסאות אחסון ולזרוק קלסר ממגמת תקשורת בתיכון (בחיי! שמרתי את זה!), למצוא שם ידית של דלת (אל תשאלו מה עשיתי כשהייתי סטודנטית), להיפטר מהקלסר הענקי של הלימודים… שעברו שנים מהם כן?

מזעזע.

המשכתי משם לשיא, אולי למה שהפיל לי את האסימון שאגרנות זו בעיה שצריך להתמודד איתה: ארון הבגדים.

הארון שלי מסודר היום חיילים חיילים, חלקו גם ממש לפי צבעים. זה משהו שהכניס לשוק את כל מי שנתקל בתופעה הזו.

כשהמוח שלי עמוס (והנה הקשר לפיזי ונפשי) אני צריכה להיפטר מדברים או לארגן אותם מחדש, וזה מה שהיה פה בחודשיים האלו.

זה כלל למיין אריזות ישנות באוסף שלי, להיפטר מבגדים כמו חולצות עם ציורים שלי, נעליים, חומר לימודי, כל מה שבעצם נקשרתי אליו רגשית כנראה, ושמרתי.

אז איפה הגבול?

אנשים שמתעסקים בחינוך, או בילדים שלהם, מכירים את הסיפור של ״חפץ מעבר״.

אני אוהבת להרחיב את המושג הזה כי כל אחד מאיתנו מחביא איזה ילד קטן בתוכו, לכולנו יש חפצי מעבר גם אחרי גיל 6.

למי אין? למי שלא קשור לעיצוב קל יותר שלא יהיה לו.

אני מאמינה שאצלנו יש צד רגשי יותר שנקשר לחפצים, שאוהב משהו באיך שהם נראים ולא רק ב״מה עברתי איתם״ (עזבו אותי מתחתוני מזל, זה בולשיט לעומת נייר עטיפה מושלם).

בשורה התחתונה יש דברים או אנשים שצריכים להיות איתנו תקופה, כדי שנבין משהו, כדי שנלמד משהו, כדי שהמחשבה שלנו תלך לאנשהו, כדי שהחלק היוצר שלנו ילמד משהו, יעשה חיבורים בין דברים שהם לא מחוברים.

הגבול מבחינתי עובר בכמה אנחנו שמים לב לזה.

הרבה מאיתנו לא קולטים את כמויות הדברים שהם שומרים, ולא זוכרים מה הם שמרו.

בעצם, אם אתה לא יודע מה שמרת, אין שום עניין בלשמור על משהו. זה כאילו שהוא לא קיים.

הטריק

בכל תקופה של עומס, או בדיוק הפוך- תקיעות, כשהראש כואב… אני פותחת קופסאות ומתחילה במיונים לשקית זבל ולשמירה.

חשוב גם למצוא לזה מקום מוגדר ולא לפזר הכל ברחבי הבית.

לי יש ארגז ענקי גדול על גלגלים שבו יש כל מני דברים שבחרתי לשמור, בנוסף לזה יש עוד מגירה אחת שמכילה רק אריזות (שפתחתי לפריסה כדי לשטח אותן) ותוויות.

יש דברים שלגמרי לא ברור למה אני שומרת, כמו העתקת אותיות בשיעור טיפוגרפיה משנה א׳ שהייתה לפני שנים.

אבל אגרנות היא גם פרופורציה לחיים, שלא יעלה לראש.

לזכור מאיפה בית נבנה, מגרגיר קטן.

ושאפשר לבנות עוד.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״שיווק תמיד נשמע לי כמו קללה,
היום אני מצליח להתמודד עם זה
ואפילו ליהנות!״
(מעצב פרינט, עצמאי)