מתחת לשמיים.

בתוך סשן ייעוץ שהיה לי הבוקר נפתחה שיחה על בינה מלאכותית. בפעם המי יודע בחודשים האחרונים, כי היא מתארחת בשמחה בכל פיד בתכיפות מוגזמת.

הראשונים לאמץ את הטרנד כבר הכריזו על סדנאות של ״איך להפוך את זה לכלי העבודה החדש״, אחרים פשוט המשיכו להעלות את ״פרי יצירתם״ בai החדש (שאם תשאלו אותם יחליף את אילוסטרייטור ולא רק את פוטושופ, למרות אותן האותיות).

טוב, מה הקטע שלי איתה? למה האנטי?

בהתחלה חשבתי על המירוץ לאמץ שינויים, כשאני בנאדם שקודם חושד בחדשים. אם נלך לדברים הפשוטים שעוטפים אותנו: לאינסטגרם לא נכנסתי מדיי וואן, בטיקטוק לא נרשמתי עד היום, ואפילו לפייסבוק לקח לי קצת זמן להגיע אחרי שבזמנו הכרזתי ש״זה לזקנים״ (כמו שאחותי בת ה18 מכריזה היום).

היה נשמע לי הגיוני שזה הדיפולט שלי לשינויים, ואז חשבתי שיש פה עוד משהו. הסיפור עם יצירה.

הרי כבר בתחילת הפוסט מילמלתי משהו ציני על ״פרי יצירתם״, כי הרי ברור שיצירה שלמה היא לא רק מחשבה, כמו שסרט קולנוע הוא לא רק רעיון.

מצד שני, ברור שיצירה היא לא רק ביצוע, כמו שמנה מצטיינת של שף היא לא רק החומרים שממנה היא מורכבת.

משם התקלפו עניינים.

בתחילת השבוע שמעתי פודקאסט שאירח את אתגר קרת, הוא סיפר שהזמינו אותו להתארח בכתבה שבדקה את הבינה המלאכותית. נתנו למערכת לקרוא מלא ספרים שלו במשך כמה ימים ואח״כ לכתוב ״סיפור של אתגר קרת״ בעצמה.

אחרי האתגר (היה מתבקש נו) המארחים נתנו לו לקרוא את ה״יצירה״ החדשה, כדי להבין אם בעתיד עוד נצטרך כישרונות כותבים. הוא הגיב בכנות מלאה שהמרכיבים נכונים, שהטקסט נשמע כמוהו, ושיש שם את המילים שלו והסיפורים המשפחתיים כביכול.

אממה, הוסיף, ״אין שם נפש״. אין נשמה לדבר שיצא, ז״א, אין את המתחת להכל. אין את המנוע, את ה״למה עשיתי את זה״ או את ה״מאיפה זה מגיע?״.

סאבטקסט בבישול ארוך.

כמו שלאביתר בנאי יש מוטיב, לכל יוצר יש את הציר שלו, ולזייף את זה אפשר, מעריצים קרובים יוכלו כנראה לזייף.

ובכלזאת…

לייצר חדש, ״יש מאין״ שיש בו נפש/ נשמה/ למה/ מנוע/ משהו נסתר כזה, יו נואו, קסם. כמו בכל יצירה. איי… את זה בנתיים לא המצאנו.

מה כן? יכולת ביצוע פנומנלית כמעט, ואולי פנומנלית ביותר עוד כמה שבועות, לכו תדעו.

*חייבת לציין שכתבתי את הפוסט ב11 לינואר 23, הוא הונח בצד עד לעריכה ושות׳, בנתיים הרבה דגים עברו בנהר. קרו כל מני שיפורים מהדברים הראשונים שיצאו וראינו ועד עכשיו, השתכללה לה זאתי.

עם זאת, אני עדיין מריחה כל אימג׳ משם מקילומטר. יש מכנה משותף אפילו שמוזר לומר את זה, כאילו אותו ה״מעצב״ עיצב את הכל, למרות מבחר התיאורים שאפשר לתאר ולבקש כסגנון עבודה.

אבל האם ביצוע הוא הכל?

הו. זו שאלה של שנים שהתעסקתי בה לא מעט. כמו הדיון על תבניות עיצוב לאתרים או על שאטרסטוק אינסופי כל יום.

מי אנחנו כיוצרים? או מה הם יצירות? אולי זו שאלה.

יכול להיות שבקרוב יהיו מבצעים רובוטים ממש טובים, וכן, יש שם פחד לגיטימי. אבל מאיפה יגיע סיפוק? מאיפה תגיע הרגשה שמשהו התרחב לקראת משהו חדש שנראה לראשונה/ נשמע/ נקרא?

כנראה שפחות מהאינסטנט, כמו עם כל אינסטנט שקדם לו אופן כללי.

תכלס, אני מאמינה שבעזרת טכנולוגיה נכונה יהיה פשוט להחליף את כולנו (בני אדם ולא רק מעצבים) מבחינת כל מה שאנחנו מבצעים בשורה התחתונה, אבל לא מבחינת חוויות חדשות שנוכל לחוות/ ליצור.

לחלק מכם הפוסט ישמע כמו צד יותר רוחני-רומנטי שלא מסכים שתזוז לו הגבינה, כי לכל שקע בה נוצרה איזו משמעות. ישמצב שאכן נשמע ככה, בטח למי שבעד כפתור שעושה מה שמבקשים בלעדיו.

בעיניי הרוח אמנם בלתי נפרדת, למרות שיש לה צד מוחשי מאד. אם כבר דיברתי על חוויות, טל פלורנטין נתן נקודת מבט טובה ספציפית באיזור היואיי, הוא ניסח כלכך טוב שאין טעם שאנסח דומה בעצמי.

באנו לכאן מתחת לשמיים, ואם תשאלו אותי, יש בנו קצת ששייך למעליהם;

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״פה אני לא לבד במעבר
שבין שכיר לעצמאי״