שיעור בהיסטוריה עצמית.

כשמישהו מתחיל להכיר אותי יש סדרת שאלות שדיי חוזרות על עצמן. כשהן נשאלות, אני יודעת שהרגע הקסם קרה, הרגע ראו אותי.

הסשן בדרך כלל מתחיל ב: ״איך עשית את זה״, ״אבל את כלכך צעירה״, ״איך את כבר יודעת ש״, ״מתי הספקת״, ״איך יש לך זמן״, ״למה חשבת על זה יותר מדי״.

כשמשהו מאלו מתחיל להישאל אני יודעת שנחשפתי, שמישהו מבין שבתוכי שוכנת אישה בת 40 אולי, שחיה על טיים-זון אחר כנראה, כי היא הספיקה לראות דברים קודם, למרות שהיא לא באמת בת 40.

אבל את כלכך צעירה!

איך את מבינה בכל זה? איך הספקת להגיע עד שם? אני לא מבין… מתי עשית את זה?

עד היום הראשון שלי בלימודי תקש״ח הייתי בטוחה שכנראה לא הספקתי כלום. הייתי מהצעירים ביותר בכיתה (סיימתי הצעירה ביותר), הייתי בטוחה שכולם הולכים לספר על עצמם ושמי אני בכלל, מה הספקתי?

הגעתי לשם אחרי שנת שירות, כן, מעולם לא הייתי בחופש. סיימתי את השירות האינטנסיבי שלי, המשכתי משם לעבודה בעיצוב וסובלימציה (הדפסות מוצרים) במעט הימים שהיו בין השירות ללימודים, והופ זה השתלב גם ללימודים עצמם.

למה אני חוזרת לשם עכשיו?

ביום הראשון שלי ללימודים הבנתי, אני חיה על טיימליין אחר, מסתבר שהספקתי דיי הרבה, מסתבר שאני מהיחידים שהיה להם מה לומר בהקשר של ניסיון או עיסוק בעיצוב, עיבוד, אנימציה, פלאש, קראפט, קוד (כי התחלתי בגיל 10?) או מה שלא יהיה.

מסתבר שהספקתי המון עד אז.

פתאום קלטתי שרק אני מדברת, שיש לי מה לומר כששאלו, ואני הרי לא אדם שמדבר כשהוא לא מכיר אף אחד… באמת היה לי לומר?

מתי זה קרה?

מכירים את האנשים המעצבנים שאומרים שהמקצוע בחר אותם? אני לא יודעת אם להיות חלק מהם עכשיו.

אני כן יודעת שתמיד הסתכלתי על קרדיטים בפרסומות, אספתי פריסות של אריזות מעניינות, אגרתי ערימות של תוויות בגדים (בעיקר עם השבחות), ובעיקר הייתי המטרד של אמא בפסח.

״נו תזרקי את זה כבר״

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, כמה פעמים עניתי ״אממ… לא, רק עוד שנה״.

מה עוד עשיתי חוץ מלהסתכל ולשמור? רוב המעצבים יספרו לכם שפעם הם היו בוועדות קישוט. נו. כמובן שגם אני.

מעבר לקירות, עיתונים, מודעות, תפאורות ומדבקות זה תמיד כלל המון טישרטים שהיו צריכים גלופה ואני הייתי שם בשבילם.

אם כבר קלטתם את הוויב הבנתם שעוד יש לי בארון טישרטים מהחטיבה, אהא. למרות שאנלא לובשת את זה.

עוד אחורה, עוד אחורה

לפני נקודת המפנה ההיא בלימודים, הייתה אורפז נוספת. אני לא אדם של זיכרונות מעשיים, אני נוטה לזכור אימג׳ים ופחות מה קרה באמת, ולמזלי אני מספיק תמימה להסתמך על מה שאומרים.

הייתי ״ילדה קלה״ כך מבשר כל מי שהצטרך לעשות עליי בייביסטר.
לא חפרתי. הייתי מסתכלת המון. בוהה. פשוט מסתכלת על מה שקורה ושותקת.

כשכבר ציפו שאתחיל לקשקש ולחפור במוח עדיין בהיתי, לפעמים זה הפחיד אותם שאני לא מדברת, אבל בפועל כן דיברתי, פשוט לא קישקשתי כמו רוב הילדים.

היא בטח ביישנית!

ואז גדלתי, ואנשים נטו לפרש את תכונת ההסתכלות שלי כ״היא ביישנית״.
זה נחמד כי אני לא ביישנית, למה זה נחמד? כי זה מוציא אותי בסדר כשאני לא מכירה אנשים. זה מסתדר להם במוח ש״היא ביישנית״ ופותר אותי מהשאר.

אני לא ביישנית, אני אוהבת להסתכל. להבין מהצד. לבחון.

כשאני מכירה מישהו יהיה לנו את הקשר הפתוח בעולם ובאמת נקשקש בלי סוף, כי ככה זה עם חברים שלי, ככה זה עם אנשים שעבדו איתי, ככה זה עם משפחה.
אבל אנשים חדשים? אני מתבוננת. אני מסיקה.

נגר מודד פעמיים וחותך פעם אחת

אולי זו הנקודה שמסבירה הכל. אולי בכלל המבט, הראיה, ההבחנה, היא זו שמכריעה את אישיותי כמעצבת.

היכולת להסתכל, לעבוד עם העיניים שלי, היא זו שמשנה אותי, היא זו שגורמת לי להספיק יותר כנראה. להיות אחרת.

כשאתה עסוק בלהסתכל אתה עסוק בלהבין דברים, כמו בקריאת ספר- אתה רואה את המטא של העניין. אני חושבת שזה גם מה שגרם לי להיות אוטודידקטית.

זה לא משהו ששלטתי בו

אני לא חושבת שיש מתכונים אחידים לדברים כדי שיעבדו, כל ספרי ״כך הצלחתי״ מטרתם היא משל ולא הבנת דרך. בעיניי אין דרך שעובדת 30 פעם אותו הדבר כי כולנו אנשים שונים.

ועדיין, אם תשאלו אותי את אותן השאלות, כן, אלו שחושפות בעצם אתכם, שהצלחתם לראות אותי… אם תשאלו אותן, תסתכלו על המטא, תבינו שהרגע הצלחתם לראות.
ושזה כל העניין.

מעניין אותך לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך כאן (:

// התמונה בפוסט נבחרה בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //