זה היה חודש כזה, לא מפוקס, מאד מבולבל, ומאד ממוקד מטרה.
אחות מהנפש חוגגת יומולדת 30. זה התחיל בללקט כל דבר שקשור באהבה עצמית. חלוק אמבטיה, מוצרי טיפוח, מחברת השראה, הלבשה תחתונה, נרות וכו׳.
השנה החלטתי שזה מה שבא לי למרקר לה- תאהבי את עצמך, את לפני כולם.
את המתנות קניתי לאט לאט במשך חודש, אולי קצת יותר. כשאתה עושה את הדברים האלו במקביל לעבודה מרובה (וזו בהחלט תקופה כזו, תודה לא-ל), ממש קשה לך להתרכז בזה.
אתה מאבד קצת באלנס בחיים ואיפשהו שוכח מה כבר קנית ואיך זה היה נראה, רק יודע שכל דבר היה מדוייק כשלעצמו.
1- ואז התחלתי לארוז;
פתחתי לאט לאט שקית שקית, היה לי חשוב להתפקס כי אני ממש מאמינה שאריזה נותנת משמעות. זה היה מדהים לגלות שכל פרט התכתב עם פרט אחר.
כשאתה מעצב אתה יודע לבחור, הקסם הויזואלי קורה למרות שלא כל כך זכרת מה שלפת מהמדף.
כנראה בגלל שהייתה לך מוזה, שהבנת את הרגש הכללי, שהרגשת, שהיית חזק על הבריף הלא כתוב הזה.
2- פתאום התאהבתי שוב בעבודה בידיים;
כשאני אורזת זו חגיגה. זה מוזיקה וריקודים באמצע הלילה. זו התרגשות מתפרצת, מי לא אוהב קראפט?
בכלל. אני ממש נהנת להפיק את הברכה שעיצבתי! ולהדפיס אותה אלף פעם כדי שהכל יצא בגימור מדוייק. לרגעי השלמות האלו אני חיה.
כשהכל קורם עור וגידים אתה מבין שאין תחליף לעבודה בידיים. לאנחנו לעצמנו.
כמה שזה מזכיר לנו מי אנחנו וכמה אנחנו מדוייקים. כמה שזה חלק מהיותך מעצב: לצאת, לראות, לגעת.
3- הוא הגיע אליי בדרך נס;
בלילה שבו התחלתי לארוז יצא לי לדבר עם מעצב אחר שנתקל בי ברשת. הוא שוטט מעט באמבד והחליט לפתוח איתי שיחה.
אשמור על הפרטיות שלו ואנסה לתאר… הוא מעצב שכולכם מכירים כמה מהעבודות שלו, אחד שעבר דבר או שניים בחייו אבל נשאר שטותניק מבפנים. בעל אופי.
ורגש בגלונים.
ממילה למשפט, הגענו לשיחת עומק על מה ולמה; מאיפה אתה יוצר ולאן זה לוקח אותך, עם מה אתה נשאר בסוף היום ואיפה החיוך שלך מסתתר.
4- בום. הבנתי את הכוח של פידבק אמיתי.
ראיתי אותו מהצד.
את כמה שהוא חסר ביטחון ותולה את התחושה שלו, בסביבה שבה הוא עובד/ מציג את עבודותיו. כמה חשיבות יש לאחר ולמילים שלו. כמה ערך יש באמירה, בביקורת.
האיש מוכשר כשד והוא מפחד לראות את עצמו בלי הפידבק, לא יודעת אם מפחד זו המילה שמגדירה… למען האמת זה פשוט קשר חזק לפידבק. משנה תפיסה. משנה מאד מה יגידו ומי יקנא בו ולמה.
כל מילה שאגיד, כל מילה שהוא ישמע לגביו, כמו מכה בסלע.
זה בכלל לא משנה מאיפה זה בא או אם זו אני. הרי לא באמת הכרנו.
5- התחברתי;
לרגע מצאנו את היצירה בידיים, את הדבר הראשוני הזה, כחיבור לעצמך, לנפש. לחיות עצמה.
אנחנו עובדים במקצוע שהכל בו מגיע מנפש וממש קל לתלות את עצמך באיך הלך היום שלי בהיותי מעצב. או במה אנשים חשבו על העבודה שלי היום. בכמה נגעתי. כמה צפו בי. אבל בעצם, זה לא מה שמגדיר אותנו. זה נורא מבלבל.
זה שאני רוקדת עכשיו עם עצמי בזמן שרוב האנשים ישנים, זה שאני באופוריה מתפרצת, בהיי. זה לא סתם.
הבנתי כמה שזה חשוב לעצור ולעבוד כמו פעם, פחות שכלי ויותר רגשי. כמה שזה בונה ומעצים אותנו כיישות. כמה שזה מה שגורם לדברים לקרות בנו.
זה בדיוק כמו שהשורות האלו התחילו להיכתב- אם אתם בעלי כישרון כנראה כבר הבנתם את זה מזמן. שזה לא האישיו ב״רגעים שיזיזו אתכם״.
הכל יתחיל מההתחלה כשתגעו בחומר. תאהבו את עצמכם. תחגגו את עצמכם. אתם לפני כולם.
↓
מעניין אותך לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך כאן (: