יצא לכם למתג את עצמכם או אדם קרוב? אתם מסתובבים בקבוצות עיצוב שמדברות המון על האם לשחרר את הלקוח ואיך? נכנסתם לפרוייקט שהתחברתם אליו מסיפור אישי מדרגה ראשונה?
בטח תבינו כמה אנחנו אנושיים וכמה עוד יש לעבוד על הניתוק העדין שבין הרגש שממנו כולנו יוצרים, לבין העיניים שצריכות לבחור גם באובייקטיביות, שאסור להן להתמסר או להתערבב כלכך.
לסיפור הזה נקרא חיבור יתר
הוא גורם לנעילה של הראש על רעיון מסויים, ז״א לתוספת של סובייקטיביות על הדעה האמיתית שלנו, למשהו מחייב שלא קשור לדעה שלנו. זו הטייה, כמו מוכתבת מלמעלה. התאהבנו ברעיון בלי לחשוב על התוכן שלו.
בנוסף, הוא גם מביא לנעילה שלא מאפשרת שום רעיון, כזו שחוסמת אותנו ואת ידי המעצבים שלנו, כזו שלא מאפשרת ליצור אפילו… איך זה קורה בתכלס?
1- אנחנו מחוברים מדי:
הסיפור קרוב אלינו מדי, הנושא משמעותי עבורינו מדי, משהו כזה קרה לנו בעבר, משהו מזה נוגע בנו כרגע.
טו מאץ׳ קלוזר? אמנם הבנה אישית של פרויקט שאנחנו ניגשים אליו הוא עניין מאד מרכזי ואם הגענו איתו ״מהבית״ זה חוסך לנו חצי מחקר בעצם. אנחנו מבינים לאיפה זה הולך, מה מרגיש קהל היעד ומהו הרגש המפעיל.
אבל צריך להבדיל בין חיבור אישי מהיכרות דרגה שניה, רחוקה יותר, לבין הסיפור שלכם לגמרי.
אוקיי. איפה?
כל מעצב שממתג את עצמו כאמור, או עסק משפחתי, משהו שם מאד קרוב ומבלבל ונורא קשה לנו לסמוך על עצמנו ועל הבחירות שלנו דווקא כשאנחנו ״באמת צריכים״, קשה לנו לקחת החלטות דווקא כשזה בשבילנו.
זה הביסוס לקלישאה ״הסנדלר הולך יחף״.
איפה עוד?
אדם שעבר תאונה קשה ושורטת ומנסה למתג מוסך פחחות או מוצר לאנשים שלא יוצאים מהבית, מישהו שהחלים ממחלה קשה וצריך לעצב קמפיין גיוס כספים למחלקה שיקומית כלשהיא- זה פשוט לא ילך.
החיבור ממש חזק שלא נצליח אפילו להתחיל את העבודה, זה הביסוס לקלישאה ״יש רגעים שגדולים מלדבר עליהם״, לפעמים שווה לשחרר את הלקוח.
2- זמן רב:
קשר שנבנה מהתמשכות של משהו, אם זה התמשכות של מחקר שלכם, עיצוב שלכם או התמשכות של הפקה שלא תלויה בכם ואתם ״רק משגיחים״. זה ממש לא חשוב מי הוא האחראי ומי הוא ה״אשם״.
אוקיי. איפה?
עבדתם עם לקוח במשך תקופה, עשיתם עבורו משהו משמעותי, נניח מיתוג מחדש אחרי שהבן הנסיך שלו ״עיצב״ הכל בפאוור פוינט שנה לפניכם? או אפילו מחקר רציני על אתרי חדשות ומנועי חיפוש ברשתות חברתיות? אתם ב75% דרך ודווקא עכשיו הוא רוצה לעזוב.
יכול להיות שלא היה קל שם, אבל זה אפילו מעצים יותר את ההרגשה שקשה לכם לשחרר אותו.
איפה עוד?
גם מעיני הלקוח; עבודות שנפרשות על פרק זמן רחב יחסית אליהן, ריבוי סקיצות וידיעה שיש עוד ים חומרים להתקדם אליהם.
כל אלו נועלים לקוח, הוא מבין שהוא חייב לרוץ ומרוב מסלולים הוא לא רואה את הדרך. ריצה של שעה וחצי תימשך חודש, רק כי ננעלנו, רק כי כרגע כבר קשה לבחור.
הצעד הנכון
אז איך בכלזאת מקבלים את ההחלטה הנכונה? איך מבינים כמו בכל קשר מתי זה רק ״יפה״ ומתי זה גם ״נכון״, משרת את המטרה, עובד?
1– משחררים:
בחיבור מוגזם, עודף, יו ניים איט… לפעמים עדיף לשחרר, להעביר את העבודה הזו לאדם שאתם סומכים עליו בעיקר שלא יהרוס את שמכם כי ״המלצתם עליו״, פשוט פרגנו לקולגות. זה לא יפגע בכם לעולם, להפך. דומה מושך דומה.
2- מרפים:
זמן ארוך צריך לקטוע, להרפות ממנו. טוב והכל, אבל יש הרים של עבודה אמרנו, מה עכשיו חופש?! השתגעת? מממ, לא.
לא התכוונתי שתסעו לזנזיבר עם אהבתכם הגדולה ותשתזפו על החוף באמצע פרויקט פסיכי, מה כן? יש לכם ים עבודה נכון? דלגו למשהו אחר. קפצו בין עבודות, נתקו את הרגש בכך שתבלבלו את עצמכם, תעברו מעבודה אחת לשניה.
לפעמים מרב שאנחנו מרוכזים מדי במשהו הכל ננעל. זה כמו שמתחיל ריב אמוציונלי ואתם קמים בדרמתיות ויוצאים החוצה לנשום אוויר, 10 דקות משם ופספסתם את כל האקשן והצעקות נכון? נתקו את הרגש. תנו ללב לנוח מהקשר. תהיו רובוט לרגע.
ועוד מילה על ניתוק רגעי…
אני שומרת שבת. אחד הדברים שאני מאד אוהבת בשבת הוא הניתוק, העצירה מהכל למרות שהרגע הייתי בפרץ פסיכי של כתיבה, למרות ששיחת טלפון חשובה נכנסה, למרות שהמוזה בדיוק על האילוסטרייטור שלי.
ההבנה העמוקה של החיים הפשוטים, של השלווה, של הצרכים הבסיסיים שהיו לכולנו (אוכל, מנוחה, משפחה. או בשמם המפורסם ״לאכול, להתפלל, לאהוב״?) לפני שהתחלנו להבין ש״אנחנו רוצים״, וההבנה של מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו.
קורה לי שפתאום אני מבינה מה היה השבוע, מאיפה חשוב שאחתוך, מה כדאי שאקרר ואחזור אליו. כמו באהבה ככה גם בעולם העיצוב: קודם כל לקרר את הלב וללכת באופן מתוכנת, אח״כ לצלול פנימה ולהרגיש- אם הבנתם שזה כדאי.
תזכרו להיות כנים עם עצמכם.
↓
ייעוץ מקצועי למעצבים, בסשנים של אחד על אחד.
עוד לא קיבלת? (: