על פחד וניתוב.

אחד הדברים הראשונים שאני אומרת למעצבים חדשים קשור בפחד, ואיך לעבוד מתוך פחד.

לעבוד מתוך פחד- כמו ״לא לפחד״. לשאול, לחשוב אחרת, לזרוק משהו שעבדת עליו, לעשות עוד סקיצה, לשלוח תיקי עבודות גם ללא ניסיון (כשהם יוצאי דופן- למה לפספס?), להמציא, ללכת שונה מהבריף, להעז, לחלום, ללכת עם הבטן, ללכת עם הראש, להסתכל 3 פעמים לפני שליחה.

לצד אלו חשוב להבדיל בין יצירה שלוקחת פחד כניתוב השראתי (ממקום של פירוק הפחד לתוך ״הדבר עצמו״) לבין תוצר שנוצר בפחד;

הפחד מה יגידו, הפחד שלא יתקבל, הפחד שזה לא מספיק, שמישהו לא יאהב וכו׳. אף פעם לא היה חיובי לנפש לעבוד ללא ביטחון.

והנה היום אני מפחדת.

לא מיצירה (תהליך) ולא מתוצר (סיום). לא מעבר ולא מהווה.

אני מפחדת מהעתיד, אפילו שהרגע דיברתי על ״פחד כניתוב השראתי״ (אהא. עלית עליי, אני כאן גם כדי לסדר את הראש).

אז אני מפחדת מהלא נודע ואני אפסיק לדבר בטייטלס:

אני בדרך לניתוח לייזר.

ז״א לא, אני אפילו לא בדרך, אני טרום בדיקת התאמה (כן יא היסטרית! תרגעי כבר!) ואני פשוט לא מצליחה להתאפס על עצמי.

איכשהו זה לא מרגיע שהרעיון התבשל בי כמה שנים? הרמתי את השיחה הזו כחלק מ״to do list״ שהיה על השולחן שבוע, באופן הכי טכני שלי.

אני מרכיבה משקפיים/ עדשות מעל עשור (שיואו!!! אנלא מאמינה לעצמי לרגע. הזיקנה אללי!) ותמיד יצא שהדחקתי את הסיפור: ברגע ששמעתי ״כשפותחים את ה-״ הייתי עוצרת ב״שקטטט לא לספר לי״.

כשאתה לא יודע כואב פחות. המוח מוצא פחות דברים להתעסק איתם. פחות סרטים לדמיין.
*מעניין איך ״כשאתה לא יודע כואב פחות״ ו״מפחדת מהלא נודע״ מסתדרים יחד?*

סביר שבמהלך בדיקת ההתאמה שבשבילה התבקשתי לפנות שעתיים מחיי, אאלץ גם לאכול מצגת שיווקית כלשהיא (לעזאזל איתנו אנשי פרסום. לעזאזל!) שתגלה לי על תהליך הניתוח, אבל אני מניחה שמה שיקרה בפועל הוא ״אויש למה הריווחים כלכך נוראיים והיי קפץ להם הגריד!״.

מוח של מעצבים הוא רוב הזמן אידיוטי ומתנקל אם מסתכלים מהצד, והפעם נוח לי לחשוב שזה מקל עליי. בחיי.

אם שומדבר לא קרה עדיין, למה אני בסטרס?

כי אלו העיניים שלי. כי זה כל כולי בערך. כי אם הייתי מורה או מוזיקאי למשל, יכולתי להסתדר גם בלעדיהם. זה לא היה אותו דבר כמובן, זה אף פעם לא להיט לאבד את הראייה שלך אפילו לרבע שעה (היית בסף עילפון פעם?), אבל לאחר זמן יכולתי לחיות עם זה בשלום.

לעומת זאת… אני… קנאית לעיניים שלי ממש. לראייה שלי, הפיזית ולא רק הנפשית, אין תחליף. בלי דרמה- בלעדיה אני כמעט שומדבר.

אז איך בכלזאת, אני, למה?

הרי את יכולה להמשיך לחיות על עדשות ומשקפיים בלילות? מה הלחץ? נכון, אני יכולה, עדיין יש בי קולות של ״נו דיי שחררי מזה/ בשביל מה/ ואם זה יחזור/ ומה יהיה אחרי לידות/ ואם משהו ישתבש/ ומה את מבינה בזה״. עדיין, גם אחרי שכבר החלטתי ללכת לבדיקה. אני מודאגת.

ובכלזאת כן! כי מתי בפעם האחרונה סמכתי על הלא נודע? הרי התחלתי את הפוסט ב״לא לפחד״, אז אני אנסה למרות הכל. למרות שכבר ניתקתי שיחה איתם רק מהפחד, עברו 24 שעות והיי התקשרתי שוב!

בלתי סביר.

אתמול סיפרתי לחברה שאני הולכת להתפוצץ מהפחד. אחרי שברחתי מהשיחה הראשונה ^ תיארתי לה בבלאגן את העניין;

היא אמרה ״אם תפחדי ללכת עם החלומות שלך הם פשוט לא יוכלו לקרות״, ככה, כמו שמסבירים לילד. אני עניתי ״זה לא החלום שלי״, ככה, כמו שילד עונה.

כולנו קטנים, כולנו ילד אחד קטן שלא מבין כלום בלא נודע, ומעל לכל האמת היא שאיש מאיתנו לא שולט בעתיד באמת-באמת.

סטטיסטיקה למתקדמים.

ולמה נרשמתי בלי בולשיט? כי רק 70% מתאימים. זה אומר ש30% לא.

זה אומר שההוא שכן ״שולט בעתיד באמת-באמת״ יוכל להבהב לי ולהחליט במקומי. יישור לימין, יישור לשמאל, כן, לא, שחור, לבן. ואני שם. בערך 🙂

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
רוצה לחסל את הפחד ולהתקדם?
אני כאן בשבילך!